הצבת גבולות בהורות
"כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר"
(ש"י עגנון, איגרא רמה, עיר ומלואה, עמ' 198)
 
מה זה הצבת גבולות בהורות?
"גבול", על פי מילון ספיר (1997), הוא "קו המבדיל בין דבר לדבר, בין מקום למקום, בין ארץ לארץ, בין תקופה לתקופה, בין תחום לתחום", וכן "סוף, קצה, נקודה או קו שאין להגיע אל מעבר להם". גם במשפחה הורים מציבים גבולות לילדיהם כדי לתחום עבורם את המותר והאסור בחיים בכלל ובחיים הביתיים במיוחד. הגבולות מציינים עבור הילדים היכן מתחיל תחום והיכן הוא מסתיים, להיכן "יש כניסה" ולהיכן "אין כניסה". הורים מציבים גבולות באמצעות מילים (למשל, "לא", "עד כאן", "אסור", "לא מסכים" וכיו"ב), משפטים ("אצלנו אוכלים רק בסכין ובמזלג ולא בידיים", או "בבית שלנו אסור לעלות עם נעליים על הספה בסלון") ומעשים (למשל, סגירת דלת, התייצבות כמחסום וכיו"ב).
הנושאים בהם הורים מציבים גבולות לילדים רבים ומגוונים החל מגיל צעיר בהרגלי אכילה ושינה לתינוק, דרך תהליכי גמילה ממוצץ ומחיתול, נוהלי קימה בבוקר לגן ולבית הספר וכלה בנוהלי ישיבה בארוחות, צפייה בטלוויזיה, כניסה לחדר ההורים וכיו"ב. בגיל ההתבגרות משתנים הנושאים לפירסינג, קעקועים, חזרה מבילויים בלילות, היעדרויות מבית ספר וכיו"ב.

 

 

בשלב מסוים תינוקות מתחילים לזחול, ואז ללכת ולרוץ - זהו השלב הפסיכולוגי שבו מתחילה ההתמודדות שלהם עם פרידה מההורים וגילוי עצמאי של העולם. פסיכולוגים מסבירים שתהליך תקין של היפרדות יכול להשפיע על הדרך שבה ילדכם יתמודד עם פרידות כל חייו. איך עושים את זה נכון

ההגדרה של תהליך הגמילה לקראת שליטה בצרכים תלוי בתפיסה החינוכית של המגדיר. תפיסה זו משפיעה על הגיל, ועל האופן שבו ההורים והמחנכים מלמדים את הילד, כחלק מתהליך הסוציאליזציה, לעשות את צרכיו בשירותים. בארץ, בדומה לגישה המערבית הרווחת, נהוג בדור האחרון להתחיל בתהליך לקראת הגמילה בגיל שנתיים-שנתיים וחצי. בגיל זה, הילדים נמצאים (לפי התיאוריה של אריקסון[1] ) בעיצומה של תקופת המעבר לאוטונומיה. בשלב זה, הפעוט מגבש את תפיסת האני בנפרד מהדמויות המטפלות והוא מגדיר את עצמו ואת רצונותיו בנפרד. במקביל הוא לומד את הכללים ואת הנורמות של החברה שבה הוא חי, בתיווכם האינטנסיבי של ההורים והמחנכים האחרים. בתקופה זו, הילד לוקח בהדרגה אחריות על תיפקודים שקודם-לכן היו באחריות המטפלים. הוא אוכל בעצמו, מנסה להתלבש ולרחוץ ידיים באופן עצמאי וכן לומד לקחת אחריות על עשיית הצרכים.

עונש שרון גרינברג ליאור

ייתכן שגם אתם, כמו הורים רבים, הבטחתם לעצמכם בילדותכם - אולי זה קרה ביושבכם לבד בחדרכם, דמעותיכם מתייבשות על הלחיים ואגרופיכם קפוצים, בעודכם מרצים עונש שהטילו עליכם ההורים שלכם - שלעולם-לעולם- לעולם לא תצעקו, תאיימו או תענישו את ילדיכם… 

מאוד לא ברור כמה הורים מממשים את ההבטחה הזאת. האם אפשר בכלל לממש אותה? האם עונש בכלל עוזר? מאיזה גיל ילדים יכולים ללמוד משהו מהעונש? האם העונש שאתם מפעילים בא לחנך את הילד - או לתת לכם לפרוק את זעמכם?

רוב ההורים נוטים להסכים שילדים זקוקים למסגרת ולגבולות, וכשהם מפרים אותם מגיע להם "עונש". זאת התיאוריה, אבל באופן מעשי, הורים רבים "מענישים" לא מתוך עיקרון חינוכי, אלא מתוך זעם על הילד שהוציא אותם מהכלים; וכשפועלים מתוך זעם, ה"עונש" כולל גם התפרצויות, צעקות ואפילו מכות, דברים שלא מלמדים את הילד דבר מלבד חוסר אונים, כאב, דחייה וכוחניות.